תמיר נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

1.בפנינו תביעה בה עותרת התובעת לקבוע, כי פוטרה מעבודתה סמוך לפני תום 6 חודשים לעבודה ומשפיטוריה היו בקשר להריון, בהתנהגות שלא בתם לב ולפיכך, עתרה לחיוב הנתבעת בפיצוי בסך 101,113 ₪.

התובעת החלה לעבוד בנתבעת במחלקת שימור לקוחות ביום 10.1.10, "במשרת אם" (07:30 – 14:30 ללא ימי ו') בהיותה אם לתינוק בן 3 חודשים.

התובעת הייתה עובדת מצטיינת ויחסיה עם הממונים היו מעולים. בסוף אפריל הודיעה לממונה עליה, הגב' מעיין פלג ("מעיין"), כי הינה בהריון (נאלצה להודיע, כי חשה ברע, בבחילות ולכן נאלצה לקום מהעמדה שלה, בניגוד להוראות). ממועד זה החלה סדרת התנכלויות שהובילו לפיטוריה, פיטורין שנבעו אך מהריונה.

2.הנתבעת בהגנתה עתרה לסילוק התביעה על הסף, משעסקינן בתביעה שהיא שימוש לרעה בהליכי בית משפט מתוך ניסיון לסחוט כספים בסכומים מוגזמים, בציינה שכר שאינו נכון (שכרה הממוצע הוא 2,458 ₪), כשבמכתב ב"כ נדרשו סכומים (ובעילות) שונים.

התובעת הועסקה מ-10.1.10 ועד 25.6.10 (5 ח' ו- 15 יום), מתוכם כחודש הכשרה.

לא התנכלו לתובעת. כבר בחודש אפריל זומנה לשיחה עם מעיין, הועלו טענות כנגד תפקודה, התובעת זומנה לשיחת שימוע ליום 6.6.10 וביום 20.6.10 התקיימה שיחת פיטורין, שלאחריה קיבלה מכתב הפסקת עבודה ומכתב מתקן.

3.ביום 6.7.11 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשמת ע. ריכטמן.

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה.

מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי מר עוזי ידיד, מנהל אגף שכר בנתבעת (עוזי"), מר שמעון הרץ, סמנכ"ל מערכות מידע ("שמעון", שלאור ויתור ב"כ התובעת לא העיד) ותצהיר מר שרון אלימלך, מנהל מוקד שימור ו-166 פרטי ("המנהל"; "המוקד").

ביום 13.9.12 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים.

לבקשתה הגישה התובעת סיכומיה בכתב ביום 4.11.12.

סיכומי נתבעת הוגשו ביום 13.12.12.

4.ולהכרעה –

א.הפסקת העבודה

טוענת התובעת, כי התקבלה לעבודה "במשרת אם" (07:30 -14:30 בלא יום ו'), כי היתה עובדת מצטיינת וכי בסוף אפריל 2008 הודיעה למעיין על הריונה, כי נאלצה להודיע על הריונה בשל בחילות שחשה ולכן נאלצה לקום מעמדתה (דבר האסור עפ"י הוראות העבודה). אז החלה סדרת התנכלויות, שהובילו לפיטוריה.

הואיל וחשה ברע, נעדרה 3 ימים בחודש מאי ונדרשה לצאת לגיבוי במקומה או להשלים השעות; נאמר לה כי מעתה "כל האמהות" יתחילו לעבוד פעם בשבוע משמרת ערב "ובאופן מפתיע אף היא נדרשה לכך", אלא, שהיא הבהירה לממונים כי החלה לעבוד בנתבעת במשרת אם ואף עזבה מקום עבודה טוב רק בשל שעות לא נוחות (אינה יכולה להעזר בבני משפחתה) ומבחינתה שעות העבודה קריטיות אך הנתבעת לא חזרה בה מדרישתה.

בנוסף, נאמר לה ע"י הממונה (מעיין), כי העדרויותיה לא מתאימות ואם תמשיך בהעדרויות בלא שתשלים השעות – "אמרר לך את החיים עד שלא תרצי להמשיך בעבודה".

בעקבות זאת, דרשה לקיים שיחה עם שרון, הממונֶה על מעיין, והנתבעת הפכה זאת לשיחת אזהרה (בהבטי השיחה נדון בהמשך).

לו ידעה התובעת, כי תאלץ לעבוד במשמרת ערב פעם אחת בשבוע, לא היתה מתחילה לעבוד בנתבעת (ולו מהטעם שהשתכרה 22 ₪ לשעה ולשמרטף שילמה 35 ₪ לשעה).